מיניות וחינוך למיניות בגילאי הגן
מה זה בכלל חינוך מיני? מאיזה גיל צריך להתחיל לדבר עם ילדים על מיניות? האם אנחנו ההורים צריכים לעשות את זה? מה בדיוק להגיד לילדים?
חינוך למיניות הוא כמו חינוך לכל נושא אחר. ההורים הם אלה שמתווכים לילד את המציאות, כלומר, עוזרים לו לראות, להבין ולפרש בצורה נכונה את מה שקורה בעולם סביבו. תיווך מתאים של ההורים בנושא המיניות יכול ליצור חוויה נעימה וטובה עבור הילד. חינוך למיניות מתחיל מגיל אפס, תחושת נוחות והכרות עם גופנו היא השלב הראשון למיניות בריאה ומעשירה בבגרות.
כבר כשאנחנו מחתלים, רוחצים או מלבישים את התינוק ומלמדים אותו לזהות את האיברים השונים בגופו, כדאי לקרוא לאברי המין בשם כמו שקוראים לכל איבר אחר ("הנה האוזן שלך, הנה הרגל... והנה הבולבול/הפות שלך"). מאוחר יותר, כשהפעוט נחשף לגופם העירום של אחרים בבית (הורים או אחים גדולים), כדאי להתייחס לאברי המין בטבעיות, כמו כל איבר אחר בגופנו. יחד עם זאת, מגיל צעיר מאוד הילד מרגיש שבאיברי המין שלו יש משהו "אחר" מבשאר האיברים, תחושת המגע בהם היא שונה, לפעמים מהנה ומענגת יותר, אולי מביכה או מעוררת התרגשות מיוחדת. הפעוט נהנה לגעת באיבר המין שלו וזו למעשה תחילתה של אוננות. רק בשלב התפתחותי מאוחר יותר מתחברת האוננות לפנטזיות מיניות או להבנה שבפעילות זו יכול להשתתף עוד פרטנר.
אוננות מביכה אותנו המבוגרים כי מיניות היא נושא מביך בחברה שלנו. אם אנחנו מרגישים נבוכים כשהילדים מגלים את גופם ונהנים לגעת בעצמם זה בסדר גמור וזה טבעי, אבל חשוב לא לשדר לילדים מבוכה או אשמה, לא לצחוק או לכעוס כשהם עושים זאת.
פעמים רבות אנחנו נשאלים כיצד להגיב לאוננות של ילדים שמתחילה בסביבות גילאי שנתיים וחצי-שלוש, מה לעשות ומה להגיד כדי שמצד אחר לא יעשו זאת בפומבי, ומצד שני לא ירגישו אשמה או בושה. אם הילד נוטה לגעת באיברי המין שלו בפומבי כדאי להציב גבול בעדינות ובלי כעס, להסביר לילד שמגע באיברים האלה נעשה בפרטיות, כשהילד נמצא לבד במרחב פרטי (בחדר שלו או במיטה שלו).
מגיל שלוש בערך כדאי להתחיל בחינוך לפרטיות ולשמירה על הגוף. כאן עולה השאלה כיצד מעבירים מסר שמצד אחר יגן על הילד מפני פגיעה, ומצד שני ישאיר אותו בתחושת נינוחות עם גופו ובהמשך חייו יאפשר לו התנהגות מינית בריאה ומותאמת. המסר החשוב שמומלץ להעביר לילד הוא שאברי המין הם איברים פרטיים, ורק לו (ולדמויות המטפלות בו) מותר לראותם ולגעת בהם, אבל יחד עם זאת בלי לגרום לו לתחושות של בושה או אשמה סביב הנושא.
נשאלת השאלה היכן מציבים את הגבולות לגבי מגע בילדים אחרים, ומגע של אחרים בגופו? האם משחקים של רופא וחולה או אמא ואבא הם לגיטימיים? משחקים כאלה חשובים להתפתחות של הילד ולא כדאי למנוע אותם, אבל כן להסביר לילדים שחשוב לשמור על גבולות הגוף ולא לגעת באברי המין אחד של השני. מדי פעם כדאי להציץ לחדר הילדים ולראות במה הם משחקים (במיוחד אם הדלת סגורה). כמובן שמדובר כאן על משחקים עם ילדים בני גילו ולא עם ילדים מבוגרים יותר או צעירים יותר מהילד באופן משמעותי.
כדאי לשלב את החינוך למיניות ולפרטיות יחד עם חינוך לעצמאות, כמו גמילה מחיתולים, וכשהילד לומד כיצד לבצע פעילויות היגיינה בסיסיות כמו ניגוב של הישבן אחרי עשיית צרכים, כיצד להסתבן במקלחת, כיצד להתפשט ולהתלבש לבד. באופן זה הילד מבין שהוא האחראי על גופו ועל ניקיונו, שגופו הוא ברשותו, ונסמך פחות על עזרה של אנשים אחרים בפעילויות אינטימיות. חשוב לחזק את הילד בכל פעם שהוא מצליח לעשות דברים לבד ולתת לו הרגשה שהוא בוגר ומסוגל.
בגילאי שלוש-ארבע מתחיל שלב עיצוב הזהות המגדרית של הילד. בתקופה זו הילדים נוטים להתנהגות מינית "סטריאוטיפית" כמו בנות שלובשות רק ורוד וחצאיות מתנופפות ובנים שרוצים להיות כמו "סמי הכבאי" או "בוב הבנאי". בשלב התפתחותי זה אפשר לדבר עם הילדים על ההבדלים בין בנים לבנות, על הדומה והשונה ביניהם. חשוב להגיד להם שההבדל המהותי בין המינים מצוי באיברי המין השונים ולא בצבע הבגדים או באורך השיער. באופן כזה אנחנו מעבירים מסר לילדים שגם אם יש ילדה שאוהבת לשחק כדורגל או ילד שאוהב ללבוש ורוד, הזהות המגדרית שלהם עדיין שמורה ובטוחה ומותר להם להיות מי שהם רוצים להיות.
ולשאלת השאלות: מתי ואיך לספר לילדים כיצד באים ילדים לעולם? כנראה שאין תשובה פשוטה לשאלה הזו.. אז מה כן חשוב? ילד בסביבות גיל חמש כדאי שידע שתינוקות לא מגיעים מהחסידה או מהכרוב, אלא נוצרים מהשילוב ביו גבר לאישה וצומחים בבטן של האישה. עם התפתחותו של הילד ולפי מידת ההתעניינות שלו בנושא כדאי למסור לו עוד ועוד מידע בגילאים מתקדמים יותר.
מה לגבי חינוך למיניות לילדים גדולים יותר? על כך ניתן לקרוא בכתבות נוספות
אם אתם בכל זאת מסתבכים או מתלבטים, אתם מוזמנים לפנות אלינו בכל שאלה.
